פסק-דין בתיק ע"פ 2706/13

השופט ס' ג'ובראן:

           ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.10.12 בת"פ 23987-07-10 (כבוד השופטת ו' מרוז), על פיה הורשעה יונית קרני (להלן: המערערת), בעבירת סיוע להפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמו כן מופנה הערעור כלפי גזר הדין בעניינה של המערערת מיום 3.3.2013.

הרקע

1.         על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום 5.7.2010 בסמוך לחצות הלילה הגיעה המערערת לפארק "אזורים" ברחובות יחד עם הנאשם הנוסף בכתב האישום, שגיא בן בנימין גמליאל (להלן: גמליאל). המערערת וגמליאל, שנשא עמו בקבוק וודקה, פגשו שם אנשים נוספים שאף להם היו משקאות אלכוהוליים. בעודם שוהים במקום שתו המערערת וגמליאל לשוכרה יחד עם האחרים ובהם אחד בשם יחיא צברי (להלן: צברי). כעבור זמן מה, בשעה חמש לפנות בוקר או בסמוך לשעה זו, עזבו המערערת, גמליאל וצברי את המקום ברכבו של גמליאל אשר נהג, כשהמערערת ישבה לצידו וצברי ישב במושב האחורי. בשלב מסוים הסיט גמליאל את רכבו אל צד הדרך, הוריד את צברי מן הרכב, שב לנתיב הנסיעה והחל לנהוג במהירות של כ-70 קמ"ש עד לצומת הרחובות הרצל ומשה מזרחי ברחובות.

2.         עוד צוין בכתב האישום המתוקן כי השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, מזג האוויר היה נאה והראות טובה. כבכל בוקר בעת ההיא ירד מר שמואל רוטשטיין ז"ל (להלן: המנוח), שגובהו 1.77 מטר ומשקלו 102 קילוגרמים, מרכב הסעות אל המדרכה והחל לחצות את הכביש שלא במעבר חצייה. גמליאל הבחין במנוח באיחור, לא בלם, סטה עם הרכב אל הנתיב השמאלי ופגע במנוח בחוזקה. המנוח הוטח אל עבר מכסה המנוע של הרכב, ממנו לשמשה הקדמית ואל חלקו האחורי של הרכב. כתוצאה מכך ספג המנוח פגיעות קשות בעטיין נפטר במקום. רכבו של גמליאל ניזוק באופן שמכסה המנוע ופגוש הרכב נמעכו ושמשת הרכב הקדמית נופצה. גמליאל, שדימם בידו נוכח האירוע, לא עצר את הרכב. הוא והמערערת המשיכו בנסיעתם לכיוון ביתו של גמליאל הממוקם במרחק נסיעה קצר, תוך שהם מותירים את המנוח להתבוסס בדמו. בהגיעם אל ביתו, נכנסו המערערת וגמליאל לחדרו שם נשכבה המערערת במיטתו וזה מצדו התקלח ונכנס אף הוא למיטה.

3.         בעקבות האירועים המתוארים הוגש נגד המערערת וגמליאל כתב אישום משותף. במסגרת הסדר טיעון שנערך עמו הורשע גמליאל על יסוד הודאתו בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בשכרות. דינו נגזר לשבע שנות מאסר בפועל ול- 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה שיש בה המתת אדם, הפקרה אחרי פגיעה או נהיגה בשכרות. רישיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של 15 שנים וכן הוא חויב לפצות את משפחת המנוח בסכום של 25,000 ש"ח. ערעור שהגיש לבית משפט זה על גזר הדין נדחה (ראו פסק דיננו בע"פ 1988/12 גמליאל נ' מדינת ישראל (15.8.2013)). לאחר שגזר בית המשפט המחוזי את דינו של גמליאל, הופרדו ההליכים בין הנאשמים, ובעקבות ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני) תוקן כתב האישום שהוגש נגד המערערת באופן שיוחסה לה עבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה, על פי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין. כמו כן שונו חלק מעובדות כתב האישום המקורי ובסעיף 16 לכתב האישום המתוקן נטען כי במעשיה סייעה המערערת לגמליאל בכך "שעל אף שהיו מעורבים בתאונה, והיה עליה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם לא עצרו במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה".

בית המשפט המחוזי        

4.         במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים בשתי סוגיות עיקריות: האחת, האם הייתה המערערת מודעת לאירוע התאונה ולכל הפחות האם עצמה את עיניה כלפי המתרחש? השנייה, האם התגבש במערערת היסוד הנפשי לעבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. על פי עמדתה של המשיבה בבית המשפט המחוזי, הוכח כי המערערת הייתה מודעת לעצם קרות התאונה ולאפשרות שאדם נפגע בעקבותיה. לכל הפחות נטען שהוכח שהמערערת עצמה את עיניה כאשר נמנעה מלבדוק האם אירע נזק לאדם בשל התאונה. דברים אלה, כך נטען, מבססים את אחריותה לעבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. לעומת זאת טענה המערערת שיסודות עבירת הסיוע לא הוכחו ברמה הנדרשת, שכן אין ראיה לכך שבהתנהגותה או במחדלה היא יצרה את התנאים לגיבוש עבירת ההפקרה ולחלופין לא הוכח קיומם של מעשי עזר להוצאתה אל הפועל. בדומה טענה המערערת כי לא הוכח שהייתה מודעת למעשיו או מחדליו של המבצע העיקרי. על פי גרסתה של המערערת, בעת התאונה היא הייתה עייפה ותשושה על רקע מצבה האישי בשילוב המשקאות שצרכה ובשל כל אלה לא הייתה מודעת להתרחשויות. בנוסף טענה המערערת לסייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין כמגן עליה בנסיבות מפני הטלת אחריות פלילית.

5.         בית המשפט הרשיע, כאמור, את המערערת בעבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה. בית המשפט שלל תחילה את תחולתו של סייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין. בית המשפט ציין, כי על פי בדיקה שנערכה כשלוש שעות לאחר האירוע אחוז האלכוהול שנמצא בדמה של המערערת עמד על כפי שניים מסף השכרות החוקי ועל פי חוות דעת מומחים שהוגשו, בעת התאונה אחוז האלכוהול בדמה היה גבוה כפי שלוש לערך מן הסף החוקי. למרות זאת דחה בית המשפט את טענת המערערת כי הייתה נתונה במצב של שכרות כהגדרתו בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, בנימוק כי היא אין ראיה לכך שהייתה שרויה במצב זה בשעת התאונה, וכן נקבע כי היא נכנסה מרצון למצב שכרות. נקבע כי הואיל והיסוד הנפשי להוכחת עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה הוא אדישות, המערערת מוחזקת כמי שהייתה מודעת להתרחשות התאונה, לתוצאותיה ולהשלכותיה, ולמצער, עצמה את עיניה כלפי המתרחש.

6.         בית המשפט הוסיף וקבע כי התגבשה במערערת המודעות להתרחשות התאונה ותוצאותיה, כנובע מן הדרישה להוכיח את היסוד הנפשי לביצוע עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. העובדות החשובות לקביעת מודעות המערערת, כך נקבע, הן כדלקמן: ראשית, בין המערערת לגמליאל שררו יחסי קרבה. בית המשפט ציין כי המערערת וגמליאל היו מיודדים, ובליל האירוע, טרם שארעה התאונה, הציע גמליאל למערערת להיות חברתו אך היא סירבה בטענה שהיא לא בשלה לקשר מחייב. שנית, עצמת ההתנגשות הגבוהה. על פי הראיות שהוצגו נקבע כי הרכב פגע במנוח במהלך נסיעה, שגרמה לפגיעה עזה בו בהתחשב גם במימדי גופו של המנוח ובאופן ההתנגשות בו. כתוצאה מהתאונה התנפצה שמשת הרכב הקדמית; רסיסיה עפו לעבר מושבי הרכב; הרכב ניזוק במידה רבה ונמצאו בו כתמי דם. בית המשפט קבע כי חזקה על נוסע סביר ברכב שהיה מתעורר למראה התאונה וחושיו היו מתחדדים גם אם היה עייף, מנומנם ואף במהלך שינה עמוקה. לא זו אף זו, אירועים אלה, כך נקבע, ודאי מזעזעים אדם סביר ומעוררים בו החשד שמא נפגע אדם הזקוק לעזרה. בית המשפט הוסיף כי על פי חלקים מעדותה ועל פי עדות גמליאל, אכן נהגה המערערת כאדם סביר כאשר התעוררה מבוהלת ובוכה וביקשה לברר עם גמליאל מה אירע. נקבע אפוא כי גרסתה של המערערת לפיה היא התעוררה ומייד שבה לישון הופרכה. שלישית, המרחק הקצר בין זירת האירוע לביתו של גמליאל. בית המשפט קבע שהוכח שביתו של גמליאל מצוי במרחק קילומטר בקו אווירי ממקום התאונה. היינו, כדקת נסיעה ממקום הפגיעה, ועל כן קיים קושי בטענת המערערת שבתוך פרק זמן זה היא התעוררה, נבהלה, התרשמה ממצבו של גמליאל ושבה לישון. רביעית, מצבו של גמליאל לאחר התאונה. בית המשפט ציין כי בסמוך לאחר התאונה הפך גמליאל היסטרי, פרץ בבכי ואיבד את עשתונותיו. גמליאל אישר בעצמו כי מייד בסמוך לאחר התאונה הוא היה מודע לחומרתה ולתוצאותיה של התאונה וכי הוא בישר למערערת שדרס אדם. יש לציין, כי בית המשפט הכשיר את אמרותיו של גמליאל כראיה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"ה-1971 הגם שבעדותו בבית המשפט חזר בו מדבריו. בית המשפט קבע כי טענת המערערת כי ברכב שררה "אווירה מונוטונית" שהופרה לרגע בודד, לאחריה המשיך גמליאל בנסיעתו "כאילו לא ארע דבר", מופרכת. זאת, כעולה מעדותו של גמליאל לפיה השניים היו מבוהלים ומבועתים, כי הוא בכה ואחריו גם המערערת, וכעולה משיחת הטלפון שביצע גמליאל למעבידו בה הודיע כי ייעדר מן העבודה בשל תאונת דרכים שעבר. הוכח כי כיוון שהמערערת שמעה את תוכן שיחת הטלפון, ניכר כי חושיה היו מחודדים, בייחוד כששמעה מפיו שדרס אדם, וזאת אף על פי שחזרה בה מעדותה לאחר מכן וטענה כי לא שמעה עם מי שוחח גמליאל בטלפון.

7.         לאחר דברים אלה, עמד בית המשפט המחוזי על נסיבותיה האישיות של המערערת: בית המשפט ציין כי המערערת היא צעירה נורמטיבית, בת למשפחה המקיימת אורח חיים מסורתי שחוותה בשעתו משבר אישי. עם זאת הוסיף כי המערערת בחרה לשקר בעדותה במשטרה ולומר כי לא שתתה לשוכרה בשל החשש שמא ייוודע הדבר להוריה, וקבע כי "עניין לנו בנאשמת אשר האמת אינה נר לרגליה". בית המשפט קבע עוד כי גרסת המערערת מגמתית, בלתי מהימנה ולוקה בסתירות. נקבע כי המערערת הבינה היטב כי התרחשה תאונה בה נפגע אדם ובהקשר זה נדחתה טענתה לפיה היא סברה שרכבם נתקל בעמוד, אף שדי היה בטענה זו כדי לבסס מודעות לעצם התרחשות התאונה.

8.         בית המשפט הוסיף כי לבטח חוותה המערערת זעזוע קשה ועמוק לנוכח אירועי התאונה ולכן דחה את התבטאות המערערת ש"מה לעשות, קורה שנרדמים וזהו". נקבע כי הוכח מעל לכל ספק סביר שההתנגשות העזה הקימה את המערערת ממצב שינה לעירנות מוחלטת וכי הייתה מודעת היטב לנעשה סביבה.

9.         עוד נקבע כי הואיל ועבירת ההפקרה אחרי פגיעה היא עבירה נמשכת, שהתחילה מייד לאחר התאונה וסיומה עם הגעת השוטרים לביתו של גמליאל, בטווח זמן זה יכולה הייתה המערערת להעמיד את גמליאל על חומרת ההפקרה, להפציר בו לשוב לזירת התאונה וכן להזעיק משטרה. ואולם:

"תחת זאת, ביכרה הנאשמת לשתוק, לשכב חבוקה עם גמליאל, להרעיף עליו חום ולעודד אותו. שתיקתה הייתה 'שתיקה רועמת', שבוודאי יש לראות בה תמיכה ועידוד לביצוע מעשה ההפקרה. כך אף החום שהרעיפה עליו, כאשר שכבה חבוקה עמו במיטה. אין ספק שהנאשמת לימדה על עצמה, כי בהתנהגותה, במחדלה, סייעה לגמליאל במעשה ההפקרה שביצע" (ראו סעיף 69 להכרעת הדין).

10.       הנה כי כן, קבע בית המשפט במפורש כי המערערת הייתה מודעת לקרות התאונה, ידעה כי במהלכה נפגע אדם ובשתיקתה, עודדה את גמליאל להותיר את המנוח להתבוסס בדמו. למעלה מן הצורך נקבע כי המערערת עצמה את עיניה כלפי המתרחש. בית המשפט קבע כי עלה במערערת החשד ביחס להתנהגותו של גמליאל ולאפשרות שהתקיימו נסיבות המקימות חשש לפגיעה באדם, אלא שהיא נמנעה מלבררן ולנקוט פעולות לבדיקת נסיבות התאונה והאם נפגע אדם הזקוק לעזרה.

           נוכח כל האמור לעיל מצא בית המשפט המחוזי, כאמור, את המערערת אשמה בביצוע עבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה.

11.       ביום 3.3.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינה של המערערת. בית המשפט קבע כי מתחם העונש המוטל על עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה נע בין מאסר על דרך של עבודות שירות ובין מאסר שנה בפועל. אשר לנסיבותיה של המערערת צוין כי ממועד התאונה ועד ליום גזר הדין השתלבה בהליך טיפולי, הטמיעה את האחריות המוטלת עליה והביעה חרטה על מעשיה. בית המשפט קיבל את עמדת שירות המבחן לפיה יש להטיל על המערערת עונש שיציב בפניה גבולות ברורים ויתווה את דרכה כאזרחית שומרת חוק. בהינתן האמור לעיל, הטיל בית המשפט המחוזי על המערערת את העונשים הבאים: שלושה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות על פי חוות דעת הממונה על עבודות שירות; מאסר על תנאי של שלושה חודשים לתקופה של שנתיים והתנאי הוא שהמערערת לא תעבור עבירת הפקרה אחרי פגיעה או סיוע לעבירה כזו; פיצוי למשפחת המנוח בסך של 2,000 ש"ח; ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של שנה.

12.         על הכרעת הדין וכן על חומרת העונש הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו.

הטענות בערעור